אז קודם כל, לפני שנתחיל - תשמעו – כבר הרבה שנים אני חולם לעשות כזה דבר.
ללמד סופסוף מאלף ועד תו איך להלחין מוזיקה!
על פי הספר של סטפן נחמנוביץ'- Free Play יש כמה שמות למוזה, להשראה:
המקור להשראה היצירתית תוארה לאורך ההיסטוריה בתרבויות העולם בשלוש צורות:
גבר, אישה, או כילד.
המילה Muse היא ההתגלמות הנשית של ההשראה.
המילה Genius היא ההתגלמות הגברית שלה (ומכאן מגיע גם הביטוי Genius=גאון, שאנחנו אוהבים לכנות אנשים שהם גאונים, כלומר מלאי השראה).
וההתגלמות של הילד היא המשחק - Play (על כך בהמשך).
המוזה הנשית היא המוכרת לנו מתוך תשע המוזות של המיתולוגיה היוונית.
השורשים שלה מתחילים ממקום עמוק ביותר של המושג של "אמא אדמה", או Erda במיתולוגיה הנורדית שגם ואגנר לקח ממנה את הסיפור של טבעת הניבלונג.
זה מושג קדום מאוד שהיה בכל התרבויות הקדומות, כמו גאיה Gaya בתרבות היוונית העתיקה, או Terra בתרבות הרומית.
והמוזה בדמות הילד היא הדמות האלגורית של המשחק, הילד המשחק כבסיס למוזה האנושית. כלומר כולנו מתחילים כילדים, ולומדים את העולם באמצעות משחק, כי ככה ילד לומד להכיר את העולם, וכאן אנחנו מתחברים בעצם כבר מגיל 0 למקומות העמוקים ביותר של הקיום שלנו, להשראה בעצם.
בדרך כלל אנחנו חושבים על המוזה, ההשראה כעל מקור נצחי, חיצוני לנו היוצרים, שהיוצר מקבל ממנו רעיונות, או משהו יצירתי.
אבל המיתוס ההודי של גאנש Ganesh, הופך את היחסים הללו.
במיתוס הזה ההשראה באה מבפנים, בלי צורך בשום הסבר או מקור אלוהי או חיצוני.
ומה שמגיע מבחוץ זה "הטכניקה".
ועכשיו למשהו מדהים באמת!
ביוונית המילה Techne היא אמנות. מהמילה הזאת מגיעה המילה "טכנולוגיה":
טכנו = אמנות.
לוגיה = תורה (דרך הגיונית לניסוח דברים).
כלומר באופן הכי מפתיע שיכול להיות, "טכנולוגיה" זה בעצם "תורת האמנות"!
כלומר ההפרדה שיש כיום בין "טכניקה" לבין "אמנות", בדרך כלל אומרים שיש את הצד של ההשראה באמנות, החלק הרוחני יותר, ויש את הצד הטכני יותר, היבש והלא רוחני - כל זה בתרבויות הקדומות של יוון ורומא היה הפוך.
החלק ה"טכני" היה החלק האמנותי, כלומר החלק של ההשראה שבאה מבחוץ, ולא החלק היבש של תהליך היצירה.
בפעם הבאה שאתם אומרים למישהו שהוא "טכני" מדי, או שהוא משתמש בביטויים "טכניים" מדי, אתם בעצם אומרים לו שהוא "אמנותי" מדי😀💡
בתמונה - אני עושה "היי-טק" - High-tech שזה בעצם "אמנות גבוהה", ושלא יגידו לכם אחרת! 😀
אז מה היא השראה בעצם?
היא ה"ידע האינטואיטיבי" שלנו, כך כותב סטפן נחמנוביץ'. הידע האינטואיטיבי שלנו מורכב מכל מה שאנחנו יודעים ומכל מה שאנחנו. כלומר גם מכל הדברים שאנחנו לא מודעים לכך שאנחנו יודעים. למעשה מכל התת מודע שלנו.
כשאנחנו מחליטים החלטות "על פי תחושת בטן" – כאן בעצם אנחנו מתכוונים לידע האינטואיטיבי שלנו, לתת מודע שלנו. להחלטות שאנחנו עושים מבלי להבין עד הסוף למה החלטנו אותם.
אגב, ההחלטות החשובות ביותר בחיים שלנו, הן כמעט תמיד כאלה, כלומר כאלה שבאות מתוך תחושת בטן.
למשל ההחלטה עם מי להתחתן ולבחור לחיות את חיינו! (אני לא מכיר אנשים שעשו טבלת אקסל של יתרונות וחסרונות לפני שהם התחתנו. פשוט תחושת בטן)
למשל ההחלטה באיזה מקצוע לעסוק.
באיזה מסלול לימודים לבחור.
ההחלטה באיזה עיר לגור ולחיות.
באיזה גן לשים את הילדים שלנו.
איזה מטפלת לבחור לתינוק שלנו, כלומר לשים את הדבר היקר לנו ביותר. אנחנו מחליטים את זה על פי תחושת בטן.
בקיצור, ההחלטות הכי חשובות בחיים, שקשורות לדברים הכי חשובים בחיים שלנו – איפה לחיות, עם מי לחיות, ואצל מי לשים את היקר לנו מכל, הילדים שלנו, הן כמעט תמיד החלטות שנובעות מתוך "תחושת בטן", כלומר לא החלטות רציונליות.
אתם בטח מכירים את התזות של דן אריאלי על "לא רציונלי ולא במקרה" בנושא הזה.
וזה מעניין שאנחנו סומכים על תחושות הבטן שלנו בכל הדברים הכי חשובים בחיים שלנו, אבל מצד שני לפעמים לא סומכים על תחושת הבטן שלנו כאשר אנחנו צריכים לבחור דברים פשוטים יותר, כמו איזה לחם לקנות בסופר או דברים פעוטים אחרים.
לסיכום הנושא הזה – אחד הדברים החשובים שלמדתי מהספר של סטפן נחמנוביץ' הוא שאנחנו בעצם תמיד צריכים להקשיב לקול הפנימי הזה. ברוב המקרים שבהם אנחנו נצטער על החלטות שעשינו, זה היה כי החלטנו החלטות רציונליות ולא מתוך תחושת הבטן.
בקיצור, תחושת הבטן שלנו תמיד צודקת! תזכרו את זה, היא מה שיודע הכי טוב מה נכון עבורכם, יותר מכל מחשבה רציונלית של המוח.
רוצים לעשות משהו ולא יודעים מה? פשוט תשאלו את תחושת הבטן שלכם, ותמיד תסמכו עליה. היא מכירה אתכם יותר טוב מכל אחד אחר, ועובדה שהיא תמיד צודקת.
אם אתם סומכים עליה בהחלטה אולי החשובה ביותר בחיים כמו עם מי להתחתן ולבלות את שארית חייכם, ואם אתם סומכים עליה בהחלטה חשובה לא פחות כמו במה לעסוק ואיפה לעבוד, שזה מה שאתם עושים רוב שעות היום שלכם, אז הגיע הזמן שנלמד לסמוך על תחושת הבטן גם בכל ההחלטות הקטנות והפשוטות יותר.
וזוהי השראה. תחושת הבטן שלנו, ה"ידע האינטואיטיבי" שלנו, זו ההשראה שרק מחכה שם כל הזמן שנקשיב לה.
ואיך לומדים לפתח אותה? האם ניתן בכלל לפתח את ההשראה שלנו, לגרום לה לגדול ולהיות עוצמתית יותר?
על פי הספר של סטפן נחמנוביץ ' Free Play יש דרכים לפתח את ההשראה, ועל כך אכתוב במאמר הבא!
תודה רבה על הקריאה! שיהיה בהצלחה לכולכם!
רוצים להתייעץ איתי עוד, בחינם?
ליוצרי תוכן:
אם יש לכם פרויקט או סרט שצריך מוזיקה, ואתם רוצים להתייעץ על איפה למצוא את סוג המוזיקה שאתם מחפשים, או איך למצוא רפרנסים מתאימים לסרט שלכם, או כל ייעוץ מוזיקלי אחר, אל תהססו לפנות אליי!
סטודנטים לקולנוע:
רק שתדעו שכל שנה אני עושה מוזיקה לשני סרטי סטודנטים בהתנדבות! אני אוהב מאוד לעבוד עם סטודנטים, ואתם מוזמנים לשלוח לי מייל בנושא!
למוזיקאים:
אחרי הרבה שנים שאני מייעץ למוזיקאים על ענייני קריירה, תעסוקה, מה לעשות בחיים בעולם המוזיקה, ואחרי שאני זוכר כמה משברים היו גם לי באופן אישי בתחום הזה, החלטתי לתת שעה בשבוע של ייעוץ טלפוני, ללא תשלום.
מוזמנים להתייעץ לגבי בחירות בקריירה, לגבי איפה ללמוד מוזיקה, עם מי ללמוד, מה לעשות אחרי הלימודים, וכל דבר אחר שאני יכול לעזור לכם בו.
כאמור, פגישות אלו הן ללא תשלום, משהו שאני הייתי שמח לקבל כאשר גם אני הייתי בתחילת דרכי בתחום המוזיקה, ועם הרבה שאלות ותסבוכים... :)
אז הנה קישור לקביעת פגישה:
פעם ראשונה שלכם בבלוג הזה? אז מי אני?
אני ד"ר עמית ויינר, מלחין, ופסנתרן, וראש המחלקה ליצירה רב תחומית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שנבחרה כאחת מעשר המחלקות הטובות בעולם בתחום ההלחנה הרב תחומית.
אני עובד עם החברות יוניברסל, סוני, וורנר, מגהטראקס, מארה"ב, ועוד.
האולפן שלי בגבעתיים
אני מלחין מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה, ומוזיקה למחול, בין השאר ללהקת המחול פרידאנס בניו יורק, מהחשובות בעולם.
בונוס לסיכום:
הנה טריילר של מוזיקה שלי למחול שהלחנתי ללהקת המחול פרידאנס בניו יורק. זוהי יצירה שעבדנו עליה שנתיים, בשנים 2019-2021, ונקראת OCEANS, עם הכוריאוגרף יגאל פרי.
נראה אם תזהו מה המשקל של המוזיקה:😊