המאמר הזה הוא נאום שנשאתי "מבוגר לבוגר" – בטקס חלוקת תארים אצלנו באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בתשע"ו – 15/5/2017
התרגשתי מאוד כאשר פנו אליי לכתוב את הנאום הזה, ורציתי להעביר בו את הרגשות החזקים שיש בי על בחירת מוזיקה כמקצוע לחיים, מה הדברים הכי חשובים בעיניי בלהיות מוזיקאי, ואיך לשמור על ההשראה והגחלת הזאת בוערת כל הזמן.
אז הנה הוא לפניכם: 😊
אני חייב להודות שימים של לבטים מאוד קשים עברו עליי, כשבאתי לכתוב את הדברים האלו שאני נושא כאן הערב.
חיפשתי הרבה נאומים כאלו באינטרנט, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה ליפול למלכודת הקבועה הזאת של להתחיל בציטוט של שי עגנון או מארק טוויין, ולסיים בציטוט של אחד הפילוסופים היווניים, עדיף סוקרטס, עם איזו סיסמה שנשמעת כל כך אמריקאית כמו "דע את עצמך".
אז ימים וגם לילות של לבטים עברו עליי, עד שהיתה לי לפתע הארה: ניסיתי להיזכר בנאום שהיה בטקס שבו אני עצמי קיבלתי את התואר, ממש היום לפני 11 שנים, וגיליתי שלא רק שאני לא מצליח להיזכר אפילו בשורה אחת מתוך הנאום ההוא, לא נעים לי להודות כאן, אבל אני באמת לא הצלחתי להיזכר מי בכלל היה הנואם!
ואז הבנתי שאין לי מה לדאוג, והחלטתי לנצל את הדקות האלו, בכדי לחלוק איתכם, כבוגר מאוד גאה של האקדמיה, וכחבר סגל האקדמיה היום, שני אירועים מרגשים ומכוננים בחיי:
ואי אפשר שלא להתחיל בציטוט: אוסקר וויילד אמר – "את הדברים החשובים באמת, איש לא יוכל ללמד אותנו - ועלינו ללמוד אותם לבד".
ואני רוצה לספר לכם על שני דברים שלמדתי לבד, בעקבות שני ימים מרגשים שהיו לי כאן באקדמיה, ימים שאני זוכר מהם ממש כל דקה: הראשון, הוא היום שבו הכרתי לראשונה את האקדמיה, והשני הוא היום שבו קיבלתי את התואר בוגר האקדמיה.
הסיפור הראשון:
הסיפור הראשון שלי הוא על היום שבו התוודעתי לראשונה למוסד הזה שנקרא האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. זה היה כשהגעתי לראשונה לתיכון שליד האקדמיה. והאמת היא שהתיכון לא היה אז באמת ליד האקדמיה (למרות שמו), הוא היה ברחוב סמולנסקין 1 בשכונת רחביה, ליד בית ראש הממשלה.
והיום הזה, שבו הגעתי לראשונה לתיכון של האקדמיה, הוא יום שלא אשכח לעולם. ולמה?
עד אז למדתי בתיכון רגיל, תיכון אורט רמות, לא תיכון מוסיקלי. ולא נעים לי להודות, אבל הייתי ילד די משונה בתיכון הזה. לא בדיוק משתלב, לא בדיוק כמו כולם, משהו שבטח חלקכם יכולים להזדהות איתו מימיכם בתיכון. הייתי הילד הזה שתמיד מפחד לשחק כדורסל כי הוא מפחד על האצבעות שלו, כי כל אחד יודע שקפיצה לא טובה לריבאונד ופגיעה של הכדור ישירות באצבעות גוררת אחריה ארבעה ימים שאתה לא יכול לגעת בפסנתר! הייתי הילד המשונה הזה, שכל יום אחר הצהריים היה צריך לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר. כל יום ויום.
הייתי גם הילד היחיד באורט רמות ששומע בטהובן, והולך בימי שני בחמש לקונצרט אתנחתא בהנרי קראון לשמוע מוזיקה קלאסית.
ואני יכול להגיד שלפחות בשבילי, העתיד לא היה נראה כל כך ורוד שם, בתיכון הזה שבו הרגשתי לא שייך.
ופתאום, הגעתי לתיכון של האקדמיה, ואני נכנס לְכיתה שבה כולם כמוני. כולם מתעסקים במוסיקה ובמחול. כולם מפחדים על הידיים כשהם משחקים כדורסל, כולם שומעים בטהובן, וכולם בהפסקות משתוללים ומאלתרים על הפסנתר שקיים בכל כיתה. הגעתי למקום שכולם בו מתעסקים באמנות, במוסיקה ובמחול, משעה 7 בבוקר ועד 10 בלילה בימים של קונצרט. ואני בכלל לא ידעתי עד אז שאפשר לנגן על הפסנתר בשעה 7 בבוקר! איזה מין שעה זאת, 7 בבוקר, כבר לנגן על הפסנתר?
ואני זוכר את הרגע שבו הבנתי – "כאן אני שייך. כאן, כולם כמוני!"
הסיפור השני:
לאחר מכן חלפו השנים, ולמדתי לתארים ראשון ושני באקדמיה, ואז הגיע היום השני שאותו אני רוצה לחלוק איתכם – היום שבו אתם נמצאים ברגע זה, יום קבלת התואר מהאקדמיה.
אני זוכר את היום הזה מאוד טוב, ממש כל דקה בו. בעיקר אני זוכר שתי תחושות מאוד חזקות, שאני מאמין שרובכם מרגישים היום:
התחושה הראשונה היא תחושה של סיפוק, ושל סגירת מעגל. זו תחושה מאוד נעימה, שלמרות כל הקשיים האישיים והלימודיים שכל אחד מכם בוודאי עבר לאורך התואר, למרות כל מפחי הנפש וההצלחות, הרגעים שאולי עברה בראשכם מחשבה טורדנית לעזוב את הלימודים ולבחור בכלל בתחום אחר – למרות כל אלו, התחושה של סיום התואר היא תחושה נהדרת של השלמת מסע ארוך ומשמעותי בחייכם, ויציאה למסע חדש.
אבל התחושה השניה שאני זוכר מאוד טוב מאותו יום, היא תחושה קצת פחות נעימה. זו תחושת העקצוץ הזה, שמדגדג בבטן כמו פרפרים של התרגשות שלפני קונצרט, תחושת העקצוץ הזאת שנובעת מהשאלה –
"ומה עכשיו? ומה יהיה מחר בבוקר?".
ולשאלה הזאת, יש בראש ובראשונה רובֶד חומרי: "במה אני אעבוד? מי יצלצל אליי החל ממחר להציע לי עבודה?"
וכאן אני רוצה לבשר לכם, בוגרים יקרים, שזה לא יותר קשה מלחברים שלכם, שמסיימים לימודי משפטים, הנדסה, או מנהל עסקים. הקשיים שיש להם למצוא עבודה, מאוד דומים לשלכם. ובכל תחום – מי שיוזם, מי שבא עם ראש גדול ודרייב, והכי חשוב, מי שאוהב את מה שהוא עושה, גם מצליח!
- -
והרֹובֶד השני של העקצוץ הזה הוא הרובֶד הרוחני – "מה יהיה ממחר בבוקר מהבחינה היצירתית? איך אני אכתוב יצירה או כוריאוגרפיה שתתעלה על הקודמת, שתהיה שונה ממנה, ושתבטא בצורה אמיתית וכנה יותר את מה שיש לי להגיד?"
והאמת היא שברובֶד הזה העסק הרבה יותר מורכב: העקצוץ הזה, בוגרים יקרים, לא הולך להיעלם בשבוע, שבועיים הקרובים, גם לא תוך כמה חודשים. למעשה, אני מאחל לכם שהוא לא ייעלם לעולם!
זה העקצוץ שגורם לַכוריאוגרף לקום בבוקר וליצור עוד ריקוד חדש, שונה ונועז יותר מהקודם, גם אם הוא קיבל ביקורות נהדרות בעיתונים;
זה העקצוץ שגורם לַמלחין לקום בבוקר ולכתוב את הסימפוניה הבאה שלו;
זה העקצוץ שגורם לנגן המבצע לקום בבוקר ולעבוד עוד על הקונצ'רטו של ברהמס, כדי לבצע אותו שונה, ורענן יותר מהביצוע של אתמול בערב;
זה העקצוץ שגורם למורה היצירתי לשנות ולגוון את חומרי הלימוד שלו משנה לשנה, ולא ללכת על הנוסחה של שנה שעברה, גם אם היא עבדה טוב!
העקצוץ הזה הוא הדבר היקר ביותר לכם, כאמנים וכיוצרים. לפעמים הוא מפריע, אבל לאט לאט לומדים לחיות איתו, לומדים לשלוט בו, להעריך אותו, ואפילו לאהוב אותו, כמו חבר טוב שקם איתכם כל בוקר ודוחף אתכם לעשייה היצירתית שלכם.
ולסיום, אי אפשר בלי ציטוט נוסף, הפעם של וינסנט ואן גוך, שאמר:
"אם אתה שומע את הקול הזה שאומר לך: "אתה לא יכול לצייר!" בזמן שאתה מצייר, אז צייר איך שבא לך, והקול הזה יושתק!"
ואני רוצה לאחל לכם, בוגרים יקרים של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים – ציירו איך שבא לכם!
אל תתנו לאף אחד, להגיד לכם שאתם לא יודעים ולא יכולים לצייר!
ותשמרו על העקצוץ הזה כעל בבת עיניכם. הוא זה שיגרום לכם לקום מחר בבוקר, וליצור משהו שהעולם עוד לא ראה כמותו.
עלו והצליחו בדרככם האמנותית בכל אשר תלכו!
תודה רבה על הקריאה!
פעם ראשונה שלכם בבלוג הזה?
אז מי אני?
אני ד"ר עמית ויינר, מלחין, ופסנתרן, וראש המחלקה ליצירה רב תחומית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שנבחרה כאחת מעשר המחלקות הטובות בעולם בתחום ההלחנה הרב תחומית.
אני עובד עם החברות יוניברסל, סוני, וורנר, מגהטראקס, ועוד. אני מלחין מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה, כולל סדרות וסרטים כאן בארץ, ומוזיקה למחול כולל ללהקת המחול פרידאנס בניו יורק, מהחשובות בעולם.
כמה קישורים לסיום:
עמוד הספוטיפיי שלי:
